בימינו, הרוב המוחלט של האוכלוסייה משתמש אופן תדיר במכשיר הטלפון הנייד שברשותו, ומנהל דרכו את יחסיו העסקיים והאישיים כאחד.
מכאן, שחדירה למכשיר זה, במטרת חיפוש משטרתי אחר ממצאים, יכולה להוביל פגיעה בפרטיות בעל המכשיר, ולהשגת ראיות, שיכולות להעיד על מעורבות באירוע פלילי, ולפעמים אף להוביל לדבר חמור כמו רישום פלילי.
על חיפושים במחשבים וטלפונים
ככלל, חיפוש בחומר מחשב (שהורחבה לרבות טלפון סלולרי), מחוייב בצו של שופט מטעם בית המשפט, המגדיר באופן מפורש את היקף החדירה למכשיר, ואת מטרתה. אולם, ישנם חריגים לכלל, שבגינם לשוטרים יש את היכולת לבצע חיפוש אף ללא צו של שופט: אם ועולה חשד כי בעל המכשיר ביצע עבירה מסוג פשע, או שבעל המכשיר נתן את הסכמתו מדעת לחיפוש המדובר. ההסכמה של בעל המכשיר תוכל לעיתים לשמש כנגדו בהמשך החקירה, על בסיס הראיות שהושגו מהטלפון הסלולרי.
למרות הנאמר, לפעמים גם הסכמה של בעל המכשיר, לא תהא הסכמה מדעת, ומשכך הממצאים שיושגו מהחיפוש יהיו בלתי קבילים לשימוש בבית המשפט, וכלל החיפוש יהא לא חוקי, על המשתמע מכך. מאחר וחקירה וחיפוש משטרתי מלווים לא מעט בפחדים ולחצים, ולרוב נחקרים במצבים כאלה חוששים מפני חוסר שיתוף פעולה עם המשטרה, על השוטר להסביר באופן מפורש לבעל המכשיר כי עומדת לו זכות לסרב לחיפוש במכשיר הטלפון, ושאין לסירובו השפעה על מידת אשמתו במקרה הקונקרטי.
מה יכול להוביל חיפוש שלא כדין
על אף האמור לעיל, לעיתים חיפוש שאינו כדין, לא יוביל לזריקת הראיות ולאי קבילותן. אותו חיפוש מוקדם, אם באמצעות צו שלא כדין, או ללא צו בכלל, נבחן בבית המשפט לאור מבחן דו-שלבי: האם הצו הנדרש לאחר החיפוש, מבוסס על מידע שהושג בדרך של חיפוש שלא כדין במכשיר?; האם עולים שיקולים מיוחדים במקרה הקונקרטי, המצדיקים את מתן האישור בדיעבד, על אף הפגיעה האנושה בפרטיות בעל המכשיר? לכן, החיפוש במכשיר הטלפון הנייד, יכול לעיתים להערים קשיים על המשטרה, אך לעיתים ינתן אישור לפעולתם, אפילו אם אלו בדיעבד היו שלא כדין.
לסיכום, מכשיר הסלולרי שברשותנו הוא כלי המשמש אותנו באופן יומיומי, אך יש להבין כי עצם החזקתו, והשימוש בו למטרות שונות, מקים מאגר מידע על בעל המכשיר, מיקומו, והיחסים האישיים שלו. לכן, יש לנהוג איתו לכל הפחות במשנה זהירות.
